החלטה בתיק ת"א 3673-06

1.         עסקינן בתביעה נזיקין על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") שהגיש התובע כנגד הנתבעת לפיצויי בגין נזק גוף אשר נגרם לו, על פי הנטען, בתאונה שארעה ביום 13.5.2007, עת עשה דרכו ברכבו ממקום עבודתו לביתו (להלן: "התאונה").

2.         התאונה הוכרה על ידי פקיד תביעות במוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ביחס לכל החבלות להן טען התובע, למעט אוטם שריר הלב.

התובע לא השלים עם החלטה זו ובערעור שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה (בל 3815/08) נקבע כי שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לאוטם שריר הלב, בו לקה התובע, תיבחן על ידי הועדה  הרפואית.

3.         בהמשך לפסיקת בית הדין בא עניינו של התובע בפני ועדה רפואית לעררים, אשר בהחלטתה מיום 6.7.2010  (להלן: "החלטת הועדה הרפואית לעררים") מצאה שלא לאמץ את קביעתה של המומחית דר' זהבית זיו נר לפיה "התמונה הרפואית מתאימה לאוטם שלווה בהפרעת קצב שגרמה לאבוד הכרה וכתוצאה מכך ארעה התאונה" וקבעה כי "למרות שאפשרות שדר' זיו נר הינה אפשרות סבירה הרי שלאור העדר אנמנזה קרדיאלית קודמת כולל הממצאים בביקורו בבוקר התאונה, אין לשלול בוודאות אפשרות שהאירוע הראשוני היה

תאונה שגרמה לחבלה בחזה שהביאה להפרעות קצב ולאוטם בשריר הלב ולכן בשל הספק ... יש להכיר באוטם בשריר הלב כתוצאה מהתאונה ... קשר סיבתי בין התאונה לאוטם בשריר הלב".

בעקבות החלטה זו נקבעה לתובע נכות כוללת בשיעור של  33% - 25% נכות צמיתה בגין מצב לאחר אוטם עם ירידה בהתכווצות חדר שמלא של הלב, לפי ס' 9(1) ג' II ו-10% נכות צמיתה בגין נזק בעצב רדיאלי ביד שמאל, לפי ס' 31(3) א' I.

4.         הנתבעת עתרה בבקשה להורות על פיצול הדיון בתביעה בטענה כי בנסיבות מקרה זה יש להקדים דיון והכרעה בשאלה אם אומנם נחבל התובע ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק זאת, משלשיטתה לקה התובע בליבו במהלך הנהיגה ברכב ואך מחמת האירוע הלבבי ובעקבותיו ארעה התאונה.

4.1        התובע התנגד לבקשה מהטעם כי הועדה הרפואית לעררים דנה והכריעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקו של התובע "ובפרט קש"ס בין התאונה ... לאוטם שריר הלב", כך שקביעה זו מחייבת על פי דין, כהוראת סעיף 6ב. לחוק.

4.2        בקשת הנתבעת נדחתה על ידי בהחלטה מיום 20.11.2011 ולפיה "בקביעת נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי בעניינו של התובע הוכרעה שאלת הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב ובין האוטם בשריר הלב בו לקה והכרעה זו מונעת, ... דיון נוסף בשאלה זו, כל עוד לא הותרה הבאתן של ראיות לסתור בהתאם להוראת סעיף 6ב. סיפא לחוק".

5.         בעקבות החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני בה עותרת הנתבעת להתיר הבאתן של ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לעררים, מהטעם כי עדויות שנגבו בזמן אמת, המצויות בתיק המשטרה והמלמדות כי התובע לקה בליבו במהלך נהיגתו ברכב ורק לאחר מכן וכתוצאה מכך איבד שליטה ברכב, כלל לא באו בפני הוועדה וממילא לא עמדו לעיונה טרם קביעתה.

עוד ובנוסף טוענת הנתבעת כי הנכות הוענקה לתובע מחמת הספק ואך בשל העדר אפשרות לשלול קיומו של קשר סיבתי, זאת בניגוד לחוות הדעת הרפואית היחידה שנערכה על ידי המומחית מטעם המוסד לביטוח לאומי וללא כל הצדקה רפואית של ממש.

5.1        ב"כ התובע מתנגד לבקשה כלשיטתו לא עלה בידי הנתבעת להצביע על כל פגם חריג שנפל בהחלטת הועדה הרפואית לעררים, אשר ביססה קביעותיה ומסקנותיה על ראיות רפואיות מהימנות, כפי שהוצגו בפניה.

6.         לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, כמו גם להוראות הדין והפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל.

7.         הוראת סעיף 6ב' רישא לחוק  קובעת את הכלל לפיו מקום ש" נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה על פי חוק זה".

            בסיפא מצא המחוקק לעגן את החריג, המסמיך את בית המשפט "להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשה שלי - ש.י.).

7.1        כחריג הותוו גבולותיו באופן מצמצם, תוך שנקבע כי "נוסחו "מצביע על כך שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד", כך שמטרת חקיקתו של הכלל המעוגן ברישא לסעיף 6ב.  - לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לענין נכותו של הנפגע - לא תמצא מסוכלת (ע"א 5779/90 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77)

8.         למקרא החלטת הועדה הרפואית לעררים נהיר הוא כי הגם שעשתה מלאכתה שלמה בכל הנוגע לבירור מצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה -

            "עיינה בתיק הרפואי של התובע ובו מצוין שבבוקר התאונה ביום 13.05.07 בשעה 10:40 פנה לרופא המטפל בשל כאבים בחזה וצרבת נבדק והיה במצב כללי טוב ללא ממצא מיוחד..."

            הרי שקביעתה בסופו של יום אינה מבוססת על משנה רפואית המונחת על אדנים מוצקים אלא על הספק -